פרידה מהי?
אומרים כי שני הרגעים החשובים ביותר בחייו של אדם הם רגע כניסתו לעולם ורגע עזיבתו. לכל תרבות יש את הדרך שלה ללוות את האדם לקראת מותו, לאופן שבו זוכרים אותו וממשיכים לראות בו חלק מהחיים. לתהליך הפרידה יש משמעות רבה וחשיבות גדולה הן לנפרד והן ליקרים לו, הנשארים אחריו.
על אף שאנו יודעים כי כל מי שנולד סופו למות, קיים הרבה פעמים חשש לדבר ישירות על המוות, אולי מתוך פחד שהדיבור עליו יגרום לו לבוא מהר, אבל העובדה היא שהמוות יגיע בין אם נדבר עליו ובין אם לאו. האדם הנוטה למות חווה פעמים רבות תחושה של בדידות מכיוון שהוא עומד לצאת למסע האחרון של חייו לבד. לכן ההימנעות מלדבר איתו על המוות הקרב עלול לגרום להרגשה של בדידות וכאב רגשי כבד מנשוא.
תהליך הפרידה הוא הגשר בין העולמות, הוא מבטיח מעבר טוב יותר לנפרד, מסייע לאדם הסובל לשחרר וללכת בלב שלם יותר לדרכו ונותן תחושה של נחמה לאלו הנשארים, ומסייע בתהליך האבל והחזרה לחיים.
מתי נכון להיפרד?
במקרים של מחלה קשה וחשוכת מרפה רצוי לא לחכות ולהתחיל את תהליך הפרידה כאשר האדם הנפרד מוכן לכך. מה שמכתיב לנו את הדחיפות במקרים כאלה הוא לא תמיד המוות אלא דווקא היכולת של האדם לתקשר. מצבים כמו דמנציה מתקדמת או אובדן ההכרה יכולים להקשות עלינו לקיים פרידה הדדית מהקרוב אלינו ולכן חשוב לעשות תהליך פרידה כאשר האדם צלול ומתקשר. עם זאת, חשוב לדעת כי ישנן דרכים וחשיבות לעשות פרידה מהאדם גם אם הוא לא מתקשר. גם במקרים בהם לא התאפשר להיפרד מהאדם מכל סיבה שהיא, ניתן לעשות זאת גם אחרי מותו, גם שנים אחרי.
ההחלטה על מועד הפרידה היא קשה. זה סימן ברור שאנו קרובים לסוף והתגובה הטבעית שלנו היא רתיעה ורצון ״לדחות את הקץ״. אך את הזמן לא ניתן לעצור והמוות בוא יבוא בין אם נחליט להיפרד או לא. ההחלטה, הרצון, הבשלות להיפרד חשוב שתבוא מהאדם הנוטה למות ויחד עם זאת יש הרבה דרכים לעזור לו בתהליך זה.
במידה ואתה הוא זה שצריך להיפרד מאדם היקר לך ואינך יודע איך לעשות זאת, רצוי לשתף בכך בני משפחה או חברים קרובים שיכולים לדבר על הנושא ובמידת הצורך להתייעץ עם אנשי מקצוע כגון מלווים רוחניים ופסיכולוגים המתמחים בתחום. בכל מקרה של ספק – כדאי להתייעץ. חשוב לא להישאר עם הנושא לבד.
"כשפגשתי אותו הוא שכב חלש ועייף בבית החולים. מצבו הרפואי לא היה טוב ואת ההשפעה של זה אפשר היה לרגיש היטב על הצוות הרפואי ועל בני משפחתו. בעוד מערכות גופו קרסו בזו אחר זו, הסתובבה אישתו כמו אריה בכלוב. נסערת ומודאגת היא חזרה שוב ושוב אל האחיות ורופאים וביקשה שיעשו משהו בשבילו. על אף שלמולה הצליחו לשמור על קור רוח יחסי, ניתן היה לראות את חוסר האונים בו היו שרויים.
ישבנו אישתו ואני לשוחח בחדרה של האחות הראשית על המצב. אחרי שיחה אינטנסיבית שבה פרקה את המתח שישב על ליבה ואף הצליחה לצחוק מעט, נפרדנו לשלום וניגשתי לשבת עם י. עקב מצבו השיחה לא נערכה זמן רב. לשאלתי כמה זמן הוא מעריך שעוד נותר לו לחיות הוא ענה שלפחות עוד מספר שנים. הצעתי לו שליתר ביטחון יקדיש בינתיים זמן לומר לאישתו כמה הוא מעריך ואוהב אותה כי היא אוהבת אותו מאוד וזה יעזור לה. כשנפרדנו לשלום י. הצליח להרים את זרועו וללחוץ את ידי כאמירת תודה. שבוע אחר כך חזרתי למחלקה וגיליתי שהוא הלך לעולמו. שאלתי את האחות איך עברו עליו הימים עד שנפטר. עיניה נצצו כשהיא סיפרה על פרידה מרגשת ומלאת אהבה שלא הרבה זוכים לה במחלקה."
ממי נפרדים?
חשוב לשאול את עצמנו – מי הם האנשים מהם אנחנו רוצים להיפרד? האם יש בנוסף גם מקומות שאהבנו ואנחנו רוצים לבקר בהם בפעם האחרונה, בעל חיים? מעגלי הפרידה משתנים, יש רחוקים שהפרידה מהם ״פשוטה״ יותר ויש מעגלים קרובים שהפרידה מהם כואבת יותר. לכל פרידה יש את האופי המיוחד לה.
פרידה נוספת היא של האדם מעצמו. לא פעם אנחנו שומעים על אנשים שהיו בחוויה של כמעט מוות, שהחיים ״חלפו להם כמו סרט מול העיניים״. יש צורך לאדם להתבונן על חייו רגע לפני שהוא עוזב אותם. כאשר אנחנו עושים תהליך של פרידה מהחיים שהיו לנו אנו יכולים לסיים אותם עם תחושה עמוקה של חיבור ולעזוב בלב שלם.
"את ת. פגשתי במחלקה הפנימית. היא ישבה ליד אימה בת ה56 ששבועיים לפני התמוטטה בביתה ולאחר בירור מהיר אובחנה עם גידול גרורתי בראש. ת.היתה עסוקה וטרודה ממה יהיה והאם יש מה לעשות, ואולי להעביר את האם לבית חולים אחר , ורשימות מומחים וואיך ישפצו את הבית שאפשר יהיה להכניס כסא גלגלים ועוד ועוד ועוד. משיחה עם הרופאים הבנתי שהמצב של האם קריטי ומותה קרב. ת. היא ביתה היחידה, והיא גידלה אותה לבד,אני ידעתי שאין הרבה זמן וחבל "לבזבז" אותו על בירוקרטיה ופרטים טכניים. הצעתי לת. לנצל עוד אתהזמן שיש לה תיקשורת עם אמא ולדבר את ליבה. הצעתי לה להשתמש במילים כמו אוהבת, סליחה וסולחת, תודה ומודה. עודדתי אותה שתיזכרנה ביחד באירועים משמעותיים, שירי ילדות וכל מה שמחבר בניהן. סיפרתי לה שחוש השמיעה נשאר כמעט תמיד עד שהנשמה עוזבת את הגוף וגם מגע נעים יכול לעזור בשעות האחרונות. כשת. החליטה לקחת את אמא הביתה העזתי לדבר איתה על איך יכול להיראות הסוף ועד כמה זה קשה להיות שם, ובעיקר על כמה קשה לא ללוות את זה. חיזקתי אותה בהחלטתה ויחד עם זאת אמרתי לה שאם זה יהיה קשה מדי, תמיד אפשר לחזור לבית החולים. שבוע אחרי קיבלתי ממנה את ההודעה הבאה: "רציתי לספר לך שאמא שלי נפטרה ביום שלישי בבוקר לאחר לילה קשה עם מורפיום וכאבים, בבית, כשכל המשפחה סביבה, כשאני מחזיקה לה את היד ומלטפת לה את הפנים. היום זה מנחם אותי. רציתי להודות לך על ההקשבה, האכפתיות והחיזוקים. תודה שאמרת את כל מה שאמרת. תודה שהיית חלק מהמסע הזה ולנצח אזכור אותך" "
איך היית רוצה להיפרד?
לעיתים קרובות האדם בוחר לסיים את חייו באופן שבו הוא חי אותם. שאלת ה״איך״ להיפרד היא מאתגרת ויש לה אפשרויות רבות. יש שרוצים לעשות מסיבת פרידה של ממש, יהיו כאלה שיעדיפו לכתוב מסרים אישיים לנשארים, לקיים פגישות בארבע עיניים, לסגור חשבונות, לבטא כעסים מודחקים או לסיים באמירת תודה. אין דרך אחת נכונה וזכותו של כל אדם לבחור את דרך הפרידה שמרגישה לו נכון.
הקושי בתהליך פרידה בסוף החיים הוא טבעי לחלוטין, הוא כואב, מציף ויכול לעורר פחדים וחרדות ועל כן חשוב שיעשה במרחב בטוח. יש מקרים בהם המשפחה הקרובה מתקשה בזה מאוד ויש חשיבות שאדם חיצוני, בעל מקצוע יעזור וילווה את התהליך. אם עובר יום ועוד יום ומתקשים לדבר על המוות הקרב ועל פרידה, חוששים מהתגובות מהנושאים שיעלו אפשר ורצוי להתייעץ.
וכמו כשתינוק בא לעולם חשוב שתקבל אותו מיילדת עם ידיים בטוחות, רגועות ואוהבות, כך זכאי כל אדם לידיים בטוחות ולב פתוח שילוו אותו ביציאתו מהעולם הזה.