שדות שפוכים הרחק מאופק ועד סף
וחרובים וזית וגלבוע –
ואל ערבו העמק נאסף
ביופי שעוד לא היה כמוהו.
זה לא אותו העמק, זה לא אותו הבית,
אתם אינכם ולא תוכלו לשוב
השביל עם השדרה, ובשמיים עיט
אך החיטה צומחת שוב
מן העפר המר העיריות עולות
ועל הדשא ילד וכלבו
מואר החדר ויורדים לילות
על מה שבו ומה שבליבו
זה לא אותו העמק…
וכל מה שהיה אולי יהיה לעד
זרח השמש שוב השמש בא
עוד השירים שרים אך איך יוגד
כל המכאוב וכל האהבה
הן זה אותו העמק, הן זה אותו הבית
אבל אתם הן לא תוכלו לשוב
ואיך קרה, ואיך קרה ואיך קורה עדיין
שהחיטה צומחת שוב.
דברים שרציתי לומר
אך בכל הדרכים מעולם לא אבדה לי דרכנו, וגם אם לפעמים סערו מסביב הרוחות, ואהבתי אותך והיה לנו טוב, טוב עד גדותינו, והיה לנו רע ואהבתי אותך לא פחות
